מהו מנהג ה"חלאקה"?

מהו מנהג ה"חלאקה"?

יש נוהגים לקחת את ילדיהם הקטנים שהגיעו לגיל שלש שנים למירון בל"ג לעומר, כדי שיסתפרו תספורת ראשונה בשמחה ובשירים סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו.
ואף על פי שהגאון רבי שמואל גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב, שלא ידע מה שורש מצוה יש להסתפר על קברי הצדיקים. אך המהר"ח ויטל בשער הכוונות (דף פז ע"א) כתב, שהמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים. וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים. אבל אינני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי, שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י ז"ל את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו'. וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל. עד כאן.

משבחיו של רבי שמעון בר יוחאי

פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את הנדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי והסתפר כמנהג הגוים, כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי, והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שיעני או שיעשיר, אמרו לו, שיעני, אמר להם, אם כן לא יעשו מלאכה בשבת, כדי שיהיו עניים, אמרו, טוב אמרת, נבטל גזירה זו, ובטלוה. חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שיכחיש או שיבריא, אמרו לו, שיכחיש, אמר להם, אם כן ימולו בניהם לשמונה ימים ויכחישו, אמרו, טוב אמרת, ובטלוה. חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שירבה או שיתמעט, אמרו לו, שיתמעט, אמר להם, אם כן לא יבעלו נדות, אמרו, טוב אמרת, ובטלוה. הכירו בו שהוא יהודי, והחזירו לכל הגזירות. אמרו, מי ילך ויבטל את הגזירות, ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים (בהיותו במערה), ואחריו מי ילך, רבי אלעזר בר רבי יוסי. אמר להם רבי יוסי, ואילו היה אבא חלפתא (אביו של רבי יוסי) קיים, יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה? כך אין אתם יכולים לומר לי שאתן את בני להריגה. אמר להם רבי שמעון, אילו היה יוחאי אבא קיים, יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה? אמר להם רבי יוסי, אני אלך, כי מפחד אני שמא יעניש רבי שמעון את בני, ובדבר זה אני מתיירא יותר מפחד האויבים, שמא יכעס עליו על איזה דבר ויענישנו. קיבל רבי שמעון על עצמו שלא יענישנו, ואפילו הכי הענישו, שכשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא, עיקם פיו רבי אלעזר בר רבי יוסי ואמר בלחישה (ויקרא יא) וזה לכם הטמא, ועשה כן כדי שלא ירגיש בו רבי שמעון ויהא כמורה הלכה בפניו, ואף על פי כן הרגיש בו רבי שמעון ואמר לו, מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה, והואיל והורית הלכה בפני אל יחזור הבן אצל אביו. (וכתב רש"י שם בשם מדרש אגדה, שבאותה שעה נטתה נפשו לצאת, ונזכר רבי שמעון שאמר לאביו שיהא מחזירו לשלום, וביקש עליו רחמים, ונתרפא).
יצא לקראתו שד ושמו "בן תמליון", אמר להם, רצונכם שאבוא עמכם, בכה רבי שמעון ואמר, מה שפחה של בית אבא (הגר שפחת אברהם) נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני לא פעם אחת, יבא הנס מכל מקום. הקדים בן תמליון את רבי שמעון בר יוחאי, ונכנס בבתו של הקיסר ונשתגעה, והיתה צועקת ואומרת הביאו לי את רבי שמעון בר יוחאי. כשהגיע רבי שמעון לשם, אמר, בן תמליון צא, בן תמליון צא. וכיון שקרא לו יצא והלך. אמר להם הקיסר, כל מה שיש לכם לבקש בקשו, והכניסוהו לבית גנזיו ליטול מה שהם רוצים. הלכו ומצאו לאותה איגרת שכתובים בה אותם גזירות, וקרעוה (מעילה יז.).
ומעשה באשה אחת בצידן, ששהתה עשר שנים עם בעלה, ולא ילדה. באו אצל רבי שמעון בר יוחאי והיו רוצים להתגרש זה מזה. אמר להם, חייכם, כשם שחתונתכם היתה במאכל ובמשתה, כך אין אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום טוב, ועשו סעודה גדולה, נתנה לו אשתו יין רב לשתות, עד אשר נשתכר. כיון שנתיישבה דעתו עליו יותר מדאי, אמר לה, בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא, לאחר שנרדם בעלה, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם, שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה קם משנתו, וכיון שפג יינו אמר לה, בתי, היכן אני נתון? אמרה לו, בבית אבא. אמר לה, מה לי בבית אביך? אמרה לו, ולא כך אמרת לי בערב שכל חפץ טוב שיש לי בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בר יוחאי, ועמד והתפלל עליהם, ונפקדו (מדרש שיר השירים רבה פרשה א).

מהו הטעם שמרבים בשמחה ביום ל"ג לעומר?

מהו הטעם שמרבים בשמחה ביום ל"ג לעומר?

יש אומרים שהטעם שעושים שמחה ביום ל"ג לעומר, לפי שפטירתו של רבי שמעון היתה ביום ל"ג לעומר. ויש אומרים שהטעם משום שסמיכתו על ידי רבי עקיבא היתה ביום ל"ג לעומר.
אמנם שיש שהקשו, שאם הטעם משום שיום פטירתו היה ביום זה, הרי לא מצינו אצל שום צדיק שעושים שמחה ביום פטירתו, ואדרבא עושים תענית ביום פטירת הצדיקים, כתענית שבעה באדר, יום פטירת משה רבינו ע"ה (כמו שכתב בשולחן ערוך סימן תקפ).
יש מיישבים קושיא זו, לפי שגזירה נגזרה על ידי מלכות רומי על רבי שמעון בר יוחאי שיהרג, וכיון שניצול מגזרה זו, ומת כדרך כל הארץ, לפיכך עושים באותו היום שמחה. שפעם אחת היו יושבים רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, והיה יהודה בן גרים (שהיו אביו ואמו גרים) יושב לפניהם, פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו (רומי), תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן פרוצות, תקנו מרחצאות כדי לעדן בהן עצמן, תקנו גשרים כדי ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם למקורביו, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, ויהיה ראש המדברים בכל מקום. רבי יוסי ששתק – יגלה לצפורי. רבי שמעון שגינה – יהרג.
הלכו רבי שמעון ובנו והתחבאו בבית המדרש, בכל יום היתה אשתו מביאה להם פת וכד של מים וסעדו. כשגברה הגזרה אמר לבנו, נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערוה ותגלה את מקומינו.
הלכו והתחבאו במערה, נעשה נס ונברא להם חרוב ומעין, והיו מסתפקים מהם, (ולא היו צריכים להמתין שלש שנים לאיסור ערלה, שאין לך דבר טמא היורד מן השמים), והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צוארם בחול. כל היום עסקו בתורה, ובזמן התפלה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים, ואחר כך היו חוזרים ופושטים בגדיהם, כדי שלא יבלו.
ישבו רבי שמעון ובנו שתים עשרה שנה במערה, בא אליהו הנביא ועמד על פתח המערה, ואמר: מי יודיע לבן יוחאי שמת הקיסר ובטלה הגזירה, יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! וכל מקום שהיו נותנין עיניהם מיד היה נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.
חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו וישבו על פתח המערה, ראו צייד עומד וצד צפורים ופורס מצודתו. כששמע רבי שמעון בת קול אומרת "דימוס" "דימוס", היתה הצפור נצולת. וכששמע בת קול אומרת "ספקולא" היתה נצודת ונלכדת. אמר: צפור מבלעדי שמים אינה נצודת, נפש אדם לא כל שכן. יצאו מן המערה, כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה, היה רבי שמעון מרפא. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
ערב שבת עם חשכה, ראו זקן אחד כשהוא אוחז בידו שתי חבילות של הדסים ורץ סמוך לבין השמשות, אמרו לו, אלו למה לך, אמר להם, לכבוד שבת. אמרו לו, ולא די לך באחד. אמר להם, אחד כנגד "זכור" והשני כנגד "שמור". אמר לו רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצות על ישראל, ונתיישבה דעתם.
שמע רבי פינחס בן יאיר, חתנו של רבי שמעון בר יוחאי, שיצא רבי שמעון מן המערה, ויצא לקראתו, הכניסהו לבית המרחץ בטבריא, והתחיל מתקן את בשרו, ראה רבי פינחס סדקים בגופו, והתחיל בוכה, והיו נושרות דמעותיו על בשרו של רבי שמעון, וצעק מתוך כאב. אמר לו רבי פינחס, אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו, אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך תורה. שבתחילה, כשהיה רבי שמעון בר יוחאי מקשה קושיא, היה רבי פינחס בן יאיר מתרץ קושיתו בשנים עשר אופנים, לבסוף, כשהיה רבי פינחס בן יאיר מקשה קושיא, היה רבי שמעון בר יוחאי מתרץ הקושיא בארבעה ועשרים אופנים.
יצא רבי שמעון לשוק, וראה את יהודה בן גרים, אמר, עדיין יש לזה בעולם, נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות.
וכיון שמת רבי שמעון בר יוחאי כדרך כל הארץ, ולא במיתה משונה על ידי המלכות, לכן עושים שמחה ביום פטירתו. ועוד שקודם פטירתו גילה סודות התורה, מה שלא ניתן רשות לשום תנא לגלות רזי תורה ברבים.