שמע ישראל - יהדות - Part 2
מאי 12

פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את הנדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי והסתפר כמנהג הגוים, כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי, והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שיעני או שיעשיר, אמרו לו, שיעני, אמר להם, אם כן לא יעשו מלאכה בשבת, כדי שיהיו עניים, אמרו, טוב אמרת, נבטל גזירה זו, ובטלוה. חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שיכחיש או שיבריא, אמרו לו, שיכחיש, אמר להם, אם כן ימולו בניהם לשמונה ימים ויכחישו, אמרו, טוב אמרת, ובטלוה. חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שירבה או שיתמעט, אמרו לו, שיתמעט, אמר להם, אם כן לא יבעלו נדות, אמרו, טוב אמרת, ובטלוה. הכירו בו שהוא יהודי, והחזירו לכל הגזירות. אמרו, מי ילך ויבטל את הגזירות, ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים (בהיותו במערה), ואחריו מי ילך, רבי אלעזר בר רבי יוסי. אמר להם רבי יוסי, ואילו היה אבא חלפתא (אביו של רבי יוסי) קיים, יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה? כך אין אתם יכולים לומר לי שאתן את בני להריגה. אמר להם רבי שמעון, אילו היה יוחאי אבא קיים, יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה? אמר להם רבי יוסי, אני אלך, כי מפחד אני שמא יעניש רבי שמעון את בני, ובדבר זה אני מתיירא יותר מפחד האויבים, שמא יכעס עליו על איזה דבר ויענישנו. קיבל רבי שמעון על עצמו שלא יענישנו, ואפילו הכי הענישו, שכשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא, עיקם פיו רבי אלעזר בר רבי יוסי ואמר בלחישה (ויקרא יא) וזה לכם הטמא, ועשה כן כדי שלא ירגיש בו רבי שמעון ויהא כמורה הלכה בפניו, ואף על פי כן הרגיש בו רבי שמעון ואמר לו, מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה, והואיל והורית הלכה בפני אל יחזור הבן אצל אביו. (וכתב רש"י שם בשם מדרש אגדה, שבאותה שעה נטתה נפשו לצאת, ונזכר רבי שמעון שאמר לאביו שיהא מחזירו לשלום, וביקש עליו רחמים, ונתרפא).
יצא לקראתו שד ושמו "בן תמליון", אמר להם, רצונכם שאבוא עמכם, בכה רבי שמעון ואמר, מה שפחה של בית אבא (הגר שפחת אברהם) נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני לא פעם אחת, יבא הנס מכל מקום. הקדים בן תמליון את רבי שמעון בר יוחאי, ונכנס בבתו של הקיסר ונשתגעה, והיתה צועקת ואומרת הביאו לי את רבי שמעון בר יוחאי. כשהגיע רבי שמעון לשם, אמר, בן תמליון צא, בן תמליון צא. וכיון שקרא לו יצא והלך. אמר להם הקיסר, כל מה שיש לכם לבקש בקשו, והכניסוהו לבית גנזיו ליטול מה שהם רוצים. הלכו ומצאו לאותה איגרת שכתובים בה אותם גזירות, וקרעוה (מעילה יז.).
ומעשה באשה אחת בצידן, ששהתה עשר שנים עם בעלה, ולא ילדה. באו אצל רבי שמעון בר יוחאי והיו רוצים להתגרש זה מזה. אמר להם, חייכם, כשם שחתונתכם היתה במאכל ובמשתה, כך אין אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום טוב, ועשו סעודה גדולה, נתנה לו אשתו יין רב לשתות, עד אשר נשתכר. כיון שנתיישבה דעתו עליו יותר מדאי, אמר לה, בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא, לאחר שנרדם בעלה, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם, שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה קם משנתו, וכיון שפג יינו אמר לה, בתי, היכן אני נתון? אמרה לו, בבית אבא. אמר לה, מה לי בבית אביך? אמרה לו, ולא כך אמרת לי בערב שכל חפץ טוב שיש לי בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בר יוחאי, ועמד והתפלל עליהם, ונפקדו (מדרש שיר השירים רבה פרשה א).

מאי 12

מהו הטעם שמרבים בשמחה ביום ל"ג לעומר?

יש אומרים שהטעם שעושים שמחה ביום ל"ג לעומר, לפי שפטירתו של רבי שמעון היתה ביום ל"ג לעומר. ויש אומרים שהטעם משום שסמיכתו על ידי רבי עקיבא היתה ביום ל"ג לעומר.
אמנם שיש שהקשו, שאם הטעם משום שיום פטירתו היה ביום זה, הרי לא מצינו אצל שום צדיק שעושים שמחה ביום פטירתו, ואדרבא עושים תענית ביום פטירת הצדיקים, כתענית שבעה באדר, יום פטירת משה רבינו ע"ה (כמו שכתב בשולחן ערוך סימן תקפ).
יש מיישבים קושיא זו, לפי שגזירה נגזרה על ידי מלכות רומי על רבי שמעון בר יוחאי שיהרג, וכיון שניצול מגזרה זו, ומת כדרך כל הארץ, לפיכך עושים באותו היום שמחה. שפעם אחת היו יושבים רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, והיה יהודה בן גרים (שהיו אביו ואמו גרים) יושב לפניהם, פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו (רומי), תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן פרוצות, תקנו מרחצאות כדי לעדן בהן עצמן, תקנו גשרים כדי ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם למקורביו, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, ויהיה ראש המדברים בכל מקום. רבי יוסי ששתק – יגלה לצפורי. רבי שמעון שגינה – יהרג.
הלכו רבי שמעון ובנו והתחבאו בבית המדרש, בכל יום היתה אשתו מביאה להם פת וכד של מים וסעדו. כשגברה הגזרה אמר לבנו, נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערוה ותגלה את מקומינו.
הלכו והתחבאו במערה, נעשה נס ונברא להם חרוב ומעין, והיו מסתפקים מהם, (ולא היו צריכים להמתין שלש שנים לאיסור ערלה, שאין לך דבר טמא היורד מן השמים), והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צוארם בחול. כל היום עסקו בתורה, ובזמן התפלה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים, ואחר כך היו חוזרים ופושטים בגדיהם, כדי שלא יבלו.
ישבו רבי שמעון ובנו שתים עשרה שנה במערה, בא אליהו הנביא ועמד על פתח המערה, ואמר: מי יודיע לבן יוחאי שמת הקיסר ובטלה הגזירה, יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! וכל מקום שהיו נותנין עיניהם מיד היה נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.
חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו וישבו על פתח המערה, ראו צייד עומד וצד צפורים ופורס מצודתו. כששמע רבי שמעון בת קול אומרת "דימוס" "דימוס", היתה הצפור נצולת. וכששמע בת קול אומרת "ספקולא" היתה נצודת ונלכדת. אמר: צפור מבלעדי שמים אינה נצודת, נפש אדם לא כל שכן. יצאו מן המערה, כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה, היה רבי שמעון מרפא. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
ערב שבת עם חשכה, ראו זקן אחד כשהוא אוחז בידו שתי חבילות של הדסים ורץ סמוך לבין השמשות, אמרו לו, אלו למה לך, אמר להם, לכבוד שבת. אמרו לו, ולא די לך באחד. אמר להם, אחד כנגד "זכור" והשני כנגד "שמור". אמר לו רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצות על ישראל, ונתיישבה דעתם.
שמע רבי פינחס בן יאיר, חתנו של רבי שמעון בר יוחאי, שיצא רבי שמעון מן המערה, ויצא לקראתו, הכניסהו לבית המרחץ בטבריא, והתחיל מתקן את בשרו, ראה רבי פינחס סדקים בגופו, והתחיל בוכה, והיו נושרות דמעותיו על בשרו של רבי שמעון, וצעק מתוך כאב. אמר לו רבי פינחס, אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו, אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך תורה. שבתחילה, כשהיה רבי שמעון בר יוחאי מקשה קושיא, היה רבי פינחס בן יאיר מתרץ קושיתו בשנים עשר אופנים, לבסוף, כשהיה רבי פינחס בן יאיר מקשה קושיא, היה רבי שמעון בר יוחאי מתרץ הקושיא בארבעה ועשרים אופנים.
יצא רבי שמעון לשוק, וראה את יהודה בן גרים, אמר, עדיין יש לזה בעולם, נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות.
וכיון שמת רבי שמעון בר יוחאי כדרך כל הארץ, ולא במיתה משונה על ידי המלכות, לכן עושים שמחה ביום פטירתו. ועוד שקודם פטירתו גילה סודות התורה, מה שלא ניתן רשות לשום תנא לגלות רזי תורה ברבים.

מאי 07

ומכל מקום כיון שימים אלו הם ימי דין, אינו מן הנכון ללכת לטיולים בימים אלו, ולהכניס עצמו וילדיו בסכנה, אלא ישתדל כמה שיותר לנצל את זמנו לעסוק בתורה הקדושה, ובפרט ביום שלישי הבא עלינו לטובה, יום ו' באייר, שהוא יום פגרא, על כל אחד ואחד לנצל את זמנו ללכת לשמוע שיעורי תורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות.
ועל זה המליצו את הפסוק בתהלים (פרק עה פסוק ג): "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט". כי בשעה שהאדם בא לפני בית דין של מעלה, ושואלים אותו "הקבעת עתים לתורה"?, והוא אומר, טרוד הייתי בפרנסתי, ולא היה לי פנאי לעסוק בתורה, כי אם מעט מזעיר, אזי הולכים ובודקים את ימי השבתות והמועדים, האם בהם עסק בתורה, אם לאו, כי אם עסק בהם בתורה, אכן מצאנו ראיה לדבריו שכל מה שלא עסק בתורה בימות החול הוא משום שהיה טרוד בפרנסתו, אבל אם גם בשבתות ובימים טובים היה עסוק בקריאת עיתונים, ולא עסק בתורה, הרי זו ראיה כי גם בימות החול, אף אם לא היה עסוק בפרנסתו, לא היה יושב ועוסק בתורה. נמצא שעל ידי בחינת האדם בשבתות ומועדים, ניתן לשפוט את האדם ביושר על מדת עסקו בתורה.

מאי 06

שלשת בעלי ברית אברהם, שהם, אבי הבן, הסנדק והמוהל, מותרים להסתפר בימי ספירת העומר, אם חלה אז ברית המילה, שיום טוב שלהם הוא. ואם עושים המילה מוקדם, ואין לו שהות להסתפר באותו היום, מותר לו להסתפר ביום שקודם לכן, לצורך מצות שמחת המילה, שיום טוב שלהם הוא.

מאי 05

ולכן גם חתן וכלה, מותרים להכין את כל צרכי החופה, ובכלל זה צרכי מלבושיהם, בימים האלו של ימי הספירה, לצורך חתונתם שתיערך אחר ל"ד לעומר, בשונה מימי בין המצרים שאסור להכין צרכי החופה בתשעת הימים לצורך החתונה שאחר תשעה באב.

מאי 04

ומותר להכנס לדירה חדשה בימי ספירת העומר, כגון שקיבל את מפתח הדירה בימי חול המועד, או לאחר מכן, ולא יכל להכנס לדירה קודם חג הפסח, שמותר לו להכנס אליה בימי הספירה.
וראיה לזה, שהרי מי שנזדמן לו פרי חדש בימי ספירת העומר, מותר לו לברך על הפרי ברכת שהחיינו, ואם היו ימים אלו ימים קשים, כמו ימי בין המצרים, היאך מותר לברך על הפרי ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו "לזמן הזה", ומזה מוכח שאין הימים אלו ימים חמורים כימי בין המצרים.

מאי 03

ובאמת שמצד הדין, מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, רשאי לישא אשה אפילו בתוך שלשים יום לאבילות על אביו ואמו ממש, וכל שכן בימים אלו של ספירת העומר, שהיא אבילות קילא, שמצד הדין היה ראוי להתיר למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, לישא אשה, אבל כבר נהגו בכל קהלות הספרדים שאין נושאים נשים בימים אלו כלל, ואפילו לא קיים מצות פריה ורביה. ומכל מקום בשעת הדחק גדול, יש להתיר הנישואין בימי ספירת העומר, למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה.

מאי 02

ימי ספירת העומר, ימי דין הם, הנה רבי עקיבא השקיע כל כחו ואונו בתורה, והעמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, כלומר עד יום ל"ד לעומר, (שהוא מחצית החודש, מלשון פרוסה), וכולם מתו במיתת אסכרה, שהיא מיתה הקשה מכולן, וכל זה משום שלא נהגו כבוד זה לזה. ומהו שלא נהגו כבוד זה לזה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ואם למשל היה אחד מהם מתמנה למשרה תורנית חשובה, היה חבירו מבזה אותו ואומר שאינו ראוי לאיצטלא זו… והיה נגרם מזה חילול ה' גדול. וחרה אף ה' בהם, והרגם. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם. ואלו הם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. וביום ל"ג לעומר התחיל ללמדם תורה. אמר להם, בני, הראשונים לא מתו אלא לפי שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. והם הם שהעמידו תורה אותה שעה, ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
ומטעם זה דרש רבי עקיבא (יבמות סב:), למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא ו). כי מי כמוהו נוכח לדעת שאין די במה שהעמיד תלמידים בילדותו, "כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (שם).
ומפני אסון נורא זה, נהגו כל ישראל כמה מנהגי אבילות בימים אלו, כגון שלא לספר שערות הראש והזקן, מפסח ועד יום ל"ד לעומר בבוקר, וכן אין נושאים נשים עד יום ל"ד לעומר בבוקר.

מאי 01

מצוה על כל אחד ואחד מישראל לספור את ספירת העומר בעצמו, שנאמר וספרתם לכם, בלשון רבים, שתהיה הספירה בפי כל אחד. ומכל מקום יכולים יחידי הקהל לצאת ידי חובה בברכת וספירת השליח צבור, מדין שומע כעונה. ולכן אף על פי שלכתחלה טוב שיברך ויספור בעצמו, אם שמע הספירה מהשליח צבור יצא ידי חובה. ובלבד שהשליח צבור יכוין להוציא אותו ידי חובה, והוא יתכוין לצאת בספירתו. ודין השומע שהוא כעונה, למדוהו רבותינו ז"ל (סוכה לח:), ממה שנאמר (מלכים ב כב טז), את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן, שנאמר (שם פסוק י) ויקראהו שפן לפני המלך, אלא מכאן לשומע כעונה.
והחילוק בין מצות ספירת העומר למצות ספירת שמיטין ויובלות, כמו שנאמר (ויקרא כה ח) "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים", כי מצות ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד, וכמו שנאמר "וספרתם לכם", בלשון רבים, שתהיה הספירה בפי כל אחד. (וכמו שאמרו כיוצא בזה (בסוכה מג.), ולקחתם לכם, שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד). מה שאין כן מצות ספירת שמיטין ויובלות, שנאמר בה "וספרת לך", בלשון יחיד, אינה מסורה אלא לבית דין הגדול בלבד, ביום ראש השנה. וכיצד היתה ספירה זו, קודם הספירה היו מברכים עליה ברכת המצות, כשם שאנו מברכים על ספירת העומר, ומונין את השנים ואת השמיטין, כשם שאנו מונים בעומר את הימים והשבועות. לדוגמא, בשנה הראשונה שאחר היובל, היו מונים "השנה שנה אחת ליובל", ובשנה השמינית ליובל, היו מונים "השנה שמונה שנים ליובל, שהם שמיטה אחת ושנה אחת", ואחר שסיימו למנות תשע וארבעים שנה, היו מקדשים את שנת החמישים בשביתת הארץ, ולקרוא דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרים לבעליהן.

אפריל 30

מי ששאל אותו חבירו אחר השקיעה, כמה היום לספירת העומר? ישיבנו: אתמול היה כך וכך לספירה, כי אם יאמר לו היום כך וכך לא יוכל לברך אחר כך על הספירה, שהרי אם מנה ולא בירך יצא, שאין הברכות מעכבות.
ואף על פי שמצות צריכות כוונה, והוא לא כיון לצאת ידי חובה במה שאמר לחבירו את מנין הימים של אותו יום, מכל מקום כיון שלדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ובמצות דרבנן יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, לפיכך כיון שמנה כבר את מנין הימים של אותו יום, אף על פי שלא כיון לצאת בזה ידי חובה, יצא כבר ידי חובה לדעת אותם פוסקים, ואינו יכול שוב לחזור ולברך על ספירתו.
אמנם העיקר להלכה ולמעשה שגם במצות דרבנן "מצות צריכות כוונה", וצריך לכוין קודם שיעשה המצוה שהוא עושה אותה לשם מצוה לצאת בה ידי חובה. רק לענין דיעבד שכבר ספר ולא כיון לצאת ידי חובה, אנו חוששים לשיטת האומרים שבמצות דרבנן אין צריך כוונה, ואפילו לא כיון יצא ידי חובה, ואינו יכול לחזור ולברך.